יוגה - מאמרים

בחזרה לרשימת המאמרים »

חוויה של הסתפקות – רגע של אושר

תמי אריאלי

22.05.2012

 פגשתי אישה. מורה ליוגה ידועה ומוערכת. היא לא פגשה אותי, היא אינה יודעת שגם אני מורה ליוגה.

ברגע שהתיישבה בבית הקפה, בשולחן לידי, התחלתי לזהות בהדרגה: מתרגלת יוגה.... מורה ליוגה... משהו בינ"ל... כן זאת היא. קראתי כחודש לפני, באתר של מקום עבודתי, על בואה הקרב ובא, וכשנזכרתי בתמונות שהופיעו, זיהיתי סופית.
 
מיד כשיצאה מבית הקפה נכנסתי לגוגל, מודרכת כמובן גם ע"י האגו: היא – אני, וכאלה, וגם מתוך סקרנות של ילדה קטנה, שהפכה לבוגרת לא תמיד מסופקת. הרי תמיד אני רוצה ללמוד עוד המון דברים שקשורים ליוגה, רוצה לעשות שוב את הקורסים למורים, ליסוע לסדנאות יוגה ולסופי שבוע של יוגה ומדיטציה בקיבוצים, או לפחות לתרגל יותר מדיטציה עם עצמי. וכאן הופיעה השאלה: האם זה אפשרי שמורה ידוע ומוערך מרגיש נינוח בדרכו? חווה יותר רגעים של הסתפקות?
 
מלמדים אותנו ביוגה שהסתפקות (סנטושה) היא אחת הצורות של האושר, כשאתה "שבע" במה שיש לך ואין את הכמיהה לעוד, ליותר, לאחר... ההכרה רגועה והלב שקט, וברגע הזה אתה מאושר.
חזרה לגוגל. העיתונות השתמשה במילים של עיתונות והגדירה את האישה כ"מלכה האם", "חלוצת היוגה, נחשבת לאחת ממבשרי מהפכת היוגה במערב, מכשירה דורות של מורים ברחבי העולם". אני התרשמתי יותר מתשובתה לגבי השילוב בין אשטנגה לאיינגר: " כמורה וכמתרגלת תמיד האמנתי שעלי להישאר נאמנה לעצמי ולדרכי... דבקות בנכונותה הבלעדית של שיטה אחת עלולה להפוך אותנו לקיצוניים בעלי תפיסת עולם צרה".
 
ומה שגרם לי לבכות באמצע רחוב ירמיהו הגיע בעקבות קריאת דבריה הבאים, שנאמרו בראיון שנערך ע"י יעל וייסבך ואייל צ'חנובסקי: "אשטנגה היא שיטה מאוד תובענית מבחינה פיזית. אפילו ארחיק ואומר שהיא גברית יותר מנשית. כשאני מתבוננת אחורה, לתקופת האימונים שלי עם פטהבי ג'ויס, אני מבינה שאומנתי לתרגל חזק כמוהו ושאולי זה לא היה טוב בשבילי. תרגלתי אז את הסדרות השלישית והרביעית חמישה ימים בשבוע, ונהייתי קשה מבחוץ ומבפנים. לפני מספר שנים התחלתי לשלב בתרגול שלי יותר תנוחות שיקומיות, רכות יותר, לצד תרגילי פרניאמה ומדיטציה ועכשיו אני מרגישה הרבה יותר רכה ומאושרת עם השינוי. אבל למרות כל זאת, אני חושבת שהיוגה במהותה היא נשית. אם נלמד לכבד את הנשיות שבנו, אנחנו יכולות לתרגל אשטנגה ברכות ומתוך כבוד לקצב הטבעי".
 
יצאתי אל הרחוב ונעזרתי שוב באיש שלצידי... בעודי מספרת לו את מה שקראתי המשכתי והוספתי שהתשוקה לעוד נמצאת גם היא בקצף הלבן של הגלים, כשההכרה משוטטת עוד ועוד היא מפריעה לעיתים לחיבור העמוק אל השקט שבמעמקי הים. שם שוכנת ההסתפקות. לא הסתפקות ממקום של "אני לא צריכה הרבה" אלא מתוך ידיעת שביעות רצון, מתוך הבנה וקבלה ברגע הזה.
 
התחלתי את דרכי בשיבננדה, מבחינתי החיבור הסטווי, הטהור, אל היוגה. התחברתי אל הבית הקדום. שנים ארוכות זימרתי בכל יום ראשון מנטרות עם חברים במרכז שיבננדה, למדתי ניאנה יוגה, וראג'ה יוגה, בהקטי וקרמה יוגה ואני עדיין חוליה בהעברת דרך החיים האיסופית. והיום, כאישה לאיש, וכאמא לשלושה ילדים, אני מעבירה את היוגה דרך האגן, מאפשרת התרככות פנימית וידיעת מקור היציבות והעצמה נשית, מחוברת להוויה הנשית יותר מאי פעם. כל אלה דרך למידה ממירה שכולי תקווה כי היא יודעת שהיא המולה בנדהה של כולנו ושל מספר הולך וגדל של נשים. מירה, שהתאימה את היוגה עבור כולנו לגוף הנשי מתוך ניסיונה האינסופי במפגש עם נשים. תודה מירה.
ואז בכיתי בהליכה ברחוב ירמיהו. כי רגעים של הסתפקות, הם רגעים של אמת, וכשחווים פה ושם רגעים נדירים שכאלה, טוב שתבואנה הדמעות מעומק הים.
 
וגם אם זאת רק החשיבה החיובית האובססיבית שלי שהביאה אותי להרגיש שאני הולכת נכון בדהארמה שלי (הסדר הקוסמי. הדרך הנכונה בחיים), אז מה? הרגע הספציפי ההוא היה מאוד נעים. יש לי המון רגעים אחרים שמתערבלים בקצף הלבן של הגלים.